לי אין דרך אחרת

בוקר, חבורת ישראליות נכנסה לחדר שלי ברעש כאילו עכשיו התקיפו את הכור באירן, ברחתי לשירותים, צחצחתי שיניים מהר, לבשתי את אותו ג’ינס שאני לובש בשלושה חודשיים אחרונים, אותה חולצה וסוודר שאני לובש בשבוע האחרון, הוצאתי כמה בננות מהשקית “מטבח” שלי שמתי בתוך התרמיל האדום ששאלתי מאבא לפני שיצאתי לדרך. אני יוצא במהרה מההוסטל אומר שלום לבחור החמוד שמנקה את המקום, אתמול בלילה נתתי לו גם פאף מהג’וינט שלי(הוא חייך) התחלתי ללכת מהר לכיוון השוק, עוצר בדרך לסעודת בוקר זריזה, סנדוויץ’ חביתה, מיץ פפאיה טרי, קפה(דלוח) וכל זה במחיר של בזוקה בת”א, טחנתי את הכול מהר ושמתי פעמי לכיוון תחנת האוטובוס לא לפני שעצרתי וקניתי חצי קילו של קלמנטינות בשוק, שמתי בתרמיל האדום של אבא ושב לכיוון האוטובוס משנן את השם של המקום שאני צריך להגיע שוב ושוב, מגיע לתחנה עולה על המיני אוטובוס, דחוס במלא אנשים, ריחות של בוקר ולילה מעורבבים, מבוגרים, זקנים, ילדים בדרך לבית ספר ואז באותה נקודה התחיל לעלות לי החיוך על הפנים, התחלתי להיזכר בכמה מיני אוטובוסים כאלו הייתי בשנה אחרונה, כמה יעדים, הרפתקאות ולא נודע עברתי בתוך הקופסאות מתכת הזו עם 4 חתיכות פלסטיק ומנוע שעד היום אני לא מבין איך הוא סוחב את כל העליות, ירידות ומהמשקל העצום הזה, אבל כל התהיות הללו היו רק התחלה, כי ש”הקומבי” הוריד אותי אחרי 20 דקות בכפר הקטן מחוץ לעיר, התחלתי להרגיש שהשפתיים שלי מתחילות להימתח והלב מתחיל להרגיש כמו דגדוג נעים. התחלתי ללכת במעלה הדרך, הבחור שאני צריך לפגוש אמר לי “פשוט תרד מהקומבי ותמשיך ישר למעלה בערך 40 דקות” אז איך שירדתי התחלתי ללכת מעלה הדרך, שוב משנן את השם של הכפר שנגמר במא-מפה. לאט הדרך נהפכת צרה יותר, השביל הופך להיות משביל עפר לשביל אבנים, תחושה כאילו אני צועד בתוך האגדה בדרך לאיזה ארמון לפגוש את הנסיכה שלי, הריח של עצי האקליפטוס נכנס לי לתוך האף מתערבל עם האוויר הכול-כך נקי שנע עם הרוח סביב מלטף של המצח שלי, האוזניים שלי לאט מתרגלות לשקט מקשיבות לצליל המים המרוחק מהנהר הקרוב ולאט לאט ככל שאני מתקדם בדרך גם צליל המים מתקרבים במהרה הם זורמים לצידי, מי קרחונים מושלגים וקפואים צלולים ונקיים, אני מושיט יד טובל אותה בתוך המים ומשפריץ אותם על פני, ואז נעצרתי! החיוך היה יותר מידי גדול מכדאי שאני יצליח להתעלם ממנו, הרגשתי לרגע מה משמעות המילה ח-ו-פ-ש או יותר נכון איך היא מרגישה בתוך הלב: טהורה, נקייה וחופשיה. ואוווווווו

כבר שנה מאז יצאתי להרפתקה ששינתה את החיים שלי, לא היה לי מושג לא היא תיקח אותי ולמה אני עושה את זה אבל עמוק עמוק עמוק בפנים הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות וכך היה, המשכתי לצעוד בדרך שלי שביל מפותל מלא מהמורת, מכשולים, בורות, קשיים והתמודדות עם הדבר הכי קשה שהתמודדתי אתו מעולם א-נ-י, לקח לי זמן להיות אני, להוריד את המחסומים, המסכות, להודות בכל הפחדים להתמודד עם האכזבות ולהסתכל לעצמי עמוק לתוך הלב וללמוד לאוהב את עצמי כמו שאני ולהבין ששם יתחיל השינוי שם נמצאת האמת שלי.

המסע לקח ולוקח אותי למקומות נפלאים אבל בעיקר הפגיש אותי אם אנשים מדהימים ומאתגרים. אני זוכר שכתבתי ממש שיצאתי לדרך ביומן שלי “המסע הוא לא על מקומות הוא על אנשים” בזמנו זו הייתה סיסמא/מנטרה אבל אט אט זה הפך להוויה, לתענוג, לאתגר שלהכיל את כולם ולאפשר להם להכיל אותי, לנסות להקשיב לכולם לפנות להם מקום בתוך הלב שלי ולדעת מתי לשתוק ולתת להם להכניס אותי לתוך הלב שלהם. בה לי לכתוב לכל אחד מהם כמה אני אוהב אותם, כמה אני מודה לכל המאתגרים שביניהם על זה שעמדו מולי והיו הם למרות שבאותו רגע רציתי שהיו משהו אחר. לפגוש אנשים זה כמו לאסוף רגעים, אתה יודע שאולי זה נגמר אבל האמת שהם תמיד איתך: שומרים, מגנים, מלווים גם מרחוק ובדיוק שאתה מרגיש שצריך אותם הם צצים באיזה מייל, תמונה, הודעה בפייס מעניקים תמיכה וביטחון בזמן ההליכה בשביל.

כמה כיף ללכת בשביל, כמה מדהים להיות בעולם הזה, לזכות בהזדמנות להיות אתה, להפסיק לחלום ופשוט להיות החלום של עצמך, להפסיק להגיד בעתיד אני יהיה חופשי, הלאה פשוט להיות חופשי, להיות.

אני כותב את השורות הללו ויודע שעוד יבוא ימים קשיים, רגעים והמון מחשבות שירצו להפחיד, להקשות, להגיד שזה לא מצליח, שצריך לחזור חזרה, להפסיק להיות ולהתחיל לעשות דברים של גדולים, להפסיק לחפש ולמצוא את עצמך כל הזמן. נכון זה יגיע- אפילו אולי מחר בבוקר המיינד לא נח אבל גם הלב ממשיך לפעום וכל עוד הוא פועם אני ימשיך ללכת אחריו כי לי אין דרך אחרת!

Advertisements

3 thoughts on “לי אין דרך אחרת

  1. הכתיבה שלך כל כך כנה רגועה ומעבירה בבהירות את המושג חופש! גם לי בא! אבל..מממ.. אולי אני כבר במקום אחר…

  2. הי דרור, זה נעים לשמוע את קולך מרחוק, ובמיוחד כשאתה נשמע בטוב. אפשר להידבק בתחושה הזו של החופש שאתה מתאר, למרות שמזמן כבר לא הייתי בסיטואציה דומה. תמיד קיים המתח בתוך הציר הזה של החופש והמחויבות, ההתמסרות והפחד להתמסר. אני מאמין שיותר משאנחנו לומדים, אנחנו משתנים. בכל אופן – שיהיה לך רק טוב, תומר.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s