בשביל לא בהר

שהייתי קטן בערך בגיל עשר ממש רציתי להיות מטפס הרים, היה בהם משהו רחוק מהעין אבל קרוב ללב שלי, מבעד לתמונות מגזין הטיולים שהורי היו מנויים עליו ההרים נראו גבוהים ותמירים, מושלגים וצחורים, הפסגה תמיד הייתה מכוסה בעננים שלעיתים היה נראה כאילו שומרים הם עליה שלא תתקרר ואפילו היה אפשר להרגיש מבעד לתמונות את הרוח החזקה המנשבת בחוזקה בין המדרונות לתוך הערוצים המחורצים מביאה צינה של קרח וקיפאון-זמן שלא זז.

אומנם הייתי קטן אז אבל ההרים היו גדולים, תמיד רציתי לטפס עליהם, לכבוש אותם, להגיע לפסגה- לטופ ולהניף את הדגל כאות כיבוש וניצחון ואז לרדת מהר להגיע הביתה להתקלח וללכת לישון. ככה דמיינתי את זה שהייתי בן עשר. זה היה נראה לי מאוד פשוט לוקחים מעיל חם, כפפות, כמה חבלים, מתחילים לטפס ומנסים להגיע הכי רחוק שלך וכמובן שלא היה מקום לכישלון כיבוש הפסגה בגיל עשר היה מובטח מראש.

אבל כנראה משהו בדרך לא הלך כשורה, הניסיון לכבוש את הפסגות בהמשך חיי הוביל לעוד הרבה ניסיונות והזדמנויות בחיים בהם רציתי להגיע לטופ, להיות ראשון, לכבוש, לנצח וכן גם לשים את הדגל. על זה לא הצלחתי לוותר, אבל במקום לשים את הדגל החיים הראו לי תמונות אחרות, הבנתי שאני לא מהסוג של מטפס על הרים, וגם לא מאלו שמגיעים לטופ ועומדים על הפודיום לקבל מדלייה. הדגל הכי גבוה שתליתי היה ביום עצמאות על עץ הדקל בחצר של ההורים וגם זה אחרי שלקחתי מפיני השכן את הסולם הרעוע שלו.

מה לעשות לטפס על הרים זה לא הקטע שלי. במסע החיים הקטן והצנוע שלי הבנתי שאין באמת לאן לטפס כי אין באמת לאן להגיע, כל ניסיון שלנו להגדיר מראש יעד הוא למעשה הגדרה של הצפייה שלנו מעצמנו ואיתה גם הגדרה של הכישלון מראש, אני לא אומר של צריך מטרות בחיים, אבל מטרה זה לא פסגה מטרה היא כיוון התקדמות מבלי להגדיר מה יחשב כישלון ומה היא הצלחה, אלה מה יחשב התמודדות, לימוד, התפתחות וצמיחה. ממש כמו בטבע ההר לא רוצה להיות ההר הכי גבוה הוא פשוט רוצה להיות.

מצאתי שההרים האמיתיים שלנו הם הרים שבתוכנו; הקושי שלנו להאמין בעצמנו, התמודדות עם הפחדים שעוטפים אותנו, הרצון להגיע לפסגה שלא קיימת והתמודדות שלנו עם הכאב של הסביבה שלנו של ההבנה באיזו מציאות אנחנו חיים, כמה טוב ושפע יש בה אבל גם כמה כאב, אי צדק, גזענות, בורות, נלוזות ועיוורון. מציאות שנושאת בכל רגע בכל דקה קונטרס שלא נפסק, לובש צורות שונות, שפות, תרבויות, צבע עור ומגדר. לעיתיים זה באמת נראה שונה אבל אם מסתכלים מקרוב רואים שכל הצורות אותו דבר ומקורם הוא אחד. אנחנו, האדם.

ועכשיו אחרי שהפסקתי לחפש איפה אני יכול לתקוע את הדגל שאני מסתובב איתו מגיל עשר, הבנתי שגם ללכת בדרך שלי זה דווקא נחמד ושאין לי דרך אחרת.

Advertisements

One thought on “בשביל לא בהר

  1. דרור היקר
    אתה יכול להניף את הדגל בגאון, הגעת לתובנות מדהימות. אתה הולך בדרך שלך בבטחון ובעוצמה.
    כל הכבוד!
    אוהבים אותך…שרה וחיים לייסטן

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s