בשנים האחרונות

בה לי להגיד למזל טוב, אבל אני לא בטוח שמזל זה משהיא צריכה ולא נראה לי שטוב יצא מזה, בשנים האחרונות אני מרגיש שהיא איבדה כיוון ודרך. פעם הייתה לי תחושה שיש שאיפה ושאני מצליח להתחבר אליה, לאוהב אותה לעריך אותה ולהיות לצידה, אבל בשנים האחרונות ובעיקר לאחרונה אני מרגיש רחוק, כאילו שנינו נמצאים במסלולים שונים, אני בחרתי לבדוק אפשריות אחרות, רעיונות חדשים, לנסות להתפתח ולצמוח והיא מצידה בחרה לנסות להצדיק את הדרך שלה בכל מחיר ובלי שום מוכנות לפשרות לשינוי, היא מוכנה אפילו לפגוע בעצמה על-מנת להמשיך את העיוורון בה היא לקטה.

 אני מרגיש כאילו נרדמה עם כיסוי עיניים ושכחה להוריד אותו כאשר התעוררה, עם התעוררה בכלל. אני רוצה לשאול אותה לאן פניה מועדות?, לאן היא רוצה להגיע? האם יש מטרה? חזון? או רק רצון להיות בדיוק כמו שהיא הייתה כל השנים חזקה, דעתנית, יפה ומכשרות אבל כנראה שכמו כל האחרות היא הייתה שקועה בעצמה, האף למעלה, משקפי שמש כהות ושום רצון להשתנות, בלי יכולת להקשיב לסובבים אותה ולאנשים שאכפת ממנה.

 אם הזמן התרחקנו אני והיא, היא בדרכה ואני בדרכי מנסים להבין האחד את השני אבל יודעים שאין כבר דרך חזרה, כל אחד יודע כבר יותר מידי, כל אחד הבין בדרכו שלו את המציאות ובחר לחיות אותה לפי אמונתו ותפיסת עולמו, היא בשלה ואני בשלי. חבל!

Advertisements

6 thoughts on “בשנים האחרונות

  1. הי דרורקה,
    אני מאוד מזדהה עם מה שאתה כותב ורציתי לשתף אותך משיר מטקס יום הזכרון של שטיינברגר. השמיים כחולים. השמש בין נעימה לטיפה חזקה מדי. בית הקברות בכרמי יוסף – כל העמק הפתוח שיש שם והיער מאחורה. המבצעת שרה את השיר בלי מוזיקה. היה בשירה שלה משהו שדומה לקינה או לבכי צועק אבל עדין. משהו חדר.

    אין לי ארץ אחרת,
    גם אם אדמתי בוערת,
    רק מילה בעברית חודרת,
    אל עורקי אל נשמתי,
    בגוף כואב,
    בלב רעב,
    כאן הוא ביתי.

    לא אשתוק כי ארצי
    שינתה את פניה
    לא אוותר לה אזכיר לה
    ואשיר כאן באוזניה
    עד שתפקח את עיניה.

    (אהוד מנור)

    הכותב בוחר להשתמש במילה ארץ ואדמה.

    הארץ הזו צריכה כאן אנשים שהמציאות כבר כל כך מביכה אותם
    שיש להם את החופש ללכת בדרך שלהם בלי בושה.

    1. אתה כותב הארץ הזו, ואני שואל את עצמי מי זו הארץ, האם היא סובייקט או אוביקט
      ולמה אנחנו מרגישים כאב חד בכול מה שנגוע אליה למה אנחנו לא מצליחים להתיר את הקשר הרגשי, הבלתי אמצעי
      שיש לנו לארץ ולאדמה, האם אנחנו שטופי מוח עד כדי-כך, האם מכונות הציונות לכדה אותנו כל-כך עמוק ברשתה שגם שאנחנו
      מנסים להתקומם מולה אנחנו לא מצליחים להשתחרר מאחיזתה, מאין חיבוק דוב לא רציונלי שאי אפשר להשתחרר ממנו.

      מסכים איתך שהארץ הזו צריכה אנשים, אבל גם צריכה לאפשר להם חלון קטנטן
      שיאפשר להם ללכת בדרך שלהם בלי בושה ובלי שישפטו אותם על הזה.

      1. וואו, רשמת כאן מלא שאלות –
        מי זו הארץ? בשבילי הארץ זה לא האנשים שבה – אלא האדמה, הנוף, הפיסי.
        האם היא הנושא או הנשוא? בחיינו, הכל מלבד לעצמנו לפעמים – הוא נשוא.
        למה אנחנו מרגישים כאב חד בכל מה שנוגע אליה? אם מדובר בארץ (כפי שאני רואה זאת לפחות) הרגעים היחידים שאני מתחבר לרגש של כאב חד היא כאשר אני רואה התנהגות של תאבת בצע וחזירות כלפי הארץ חסרת האונים, כלפי הטבע, העץ הנדיב. אני רואה את הלקיחה חסרת האחריות או הגזילה – היא מעציבה אותי עד כאב חד.
        תרבות האנשים החיים בארץ זו היא דבר אחר, הקשור מאוד לארץ, אבל עדיין נפרד.
        למה אנחנו לא מצליחים להתיר את הקשר הרגשי? זה אפשרי, אם תרצה בכך מספיק. אך היהדות תמיד תקשר בחזרה.
        האם אנחנו שטופי מוח? לא ניתן לדעת. אינני מרגיש שטוף מוח. אכניס כאן קטע מספר שאני מנסה לכתוב שמתעסק בין היתר בשאלות שאתה שואל כאן לפעמים –
        “… הטל ספק בכל – גם בהטלת הספק בכל. ורק כשתבין למה זה חשוב ותשאל את השאלות ותרוויח את הטלת הספק – תעבור הלאה. תטיל ספק בקיום שלך, בכל חוק, בכל שיר, בכל מילה בשיר. כל דבר שתוכל להכיל בתוך מה שאתה קורא לו עצמך ראוי להכניס בו ספק. ראוי שתרוויח אותו ביושר חייך. בזיעת האמת שלך והדעת.
        פקפק בכל. חוץ ממה שקדוש. ואז תשאל את עצמך למה זה קדוש לך. הטל ספק גם בזה. אבל בעדינות יתרה. ותתהה גם למה אתה ניגש אל הקדוש בעדינות יתרה. …”
        האם מכונת הציונות לכדה אותנו עמוק כל כך ברשתה שגם שאנחנו מנסים להתקומם מולה אנחנו לא מצליחים להשתחרר מאחיזתה? שמעתי שמועות על קיום של מכונה כזאת, אך לצערי לא ראיתי אותה מימי. אולי אני חי בצילה ואינני מודע לכך, אך בכל מקרה – אני מתגעגע אליה געגוע עז. אולי ציונות בשבילי היא לא מה שבשביל אחרים.

        החלון פתוח – הוא נפער לרווחה בקיץ –
        למרות שעל כל הצבעים נראה שלקחו משמעות סימבולית –
        הצבע האדום של ה”אדומים”.
        הצבע הירוק של ה”ירוקים”.
        הצבע הכחול של ה”פועלים”.
        הצבע השחור של ה”מזרחיים”.
        הצבע הורוד של ה”הומו-לסביות”.
        וכו’ –
        בסוף – אלו רק צבעים שהמהות שלהם היא-היא עצמם.
        האדום אינו מרגיש בושה להיות אדום
        או קנאה בירוק או בלבן או בכחול.

        אלה ההולכים בדרכם שלהם, שלא יצפו לכלום מלבד ההנאה בהליכה.
        האחרים, שלא יצפו לכלום, מלבד אולי – התהייה על איך הייתה יכולה להראות דרכם.

      2. ואת רשמת פה מלא תשובות או שאלות שעדין לא פתרת,
        אתה עושה ניתוק בין הארץ לבין האנשים שחיים בה אבל עדיין כואב אתה כאשר חווה התנהגות שנוגדת את ערכים ואת אמות המוסר שלך! ועדיין משליך את הקשר הריגשי לדת היהודית, ואני רק מהרהר בשאלה איפה מקומם של הלא יהודים בארץ הזו?, איך נגדיר או נאפשר את תחושת השייכות או חוסר השייכות שלהם.
        וכמובן שאתה לא שטוף מוח, אתה התעוררת התפכחת ראית וחוויתה דברים שלא מאפשרים לך לקבל את המציאות כמו שהיא, והכי חשוב בחרת לפעול בדרכך שלך.
        השתף אותך בקטע קטן שכתבתי לפני חודשים :


        פתאום, פתאום ממש כמו שאבן נזרקת לתוך אגם של מים צלולים, אתה מבין שאין דרך חזרה, שכל מה שהבנת וחווית בחייך הוביל אותך לרגע הזה, אתה לא ממש זוכר את הרגע, זה לא היה אדם ספציפי שהארה לך את האור, גם לא אהבה גדולה ששינתה את חייך ברגע אחד של נשיקה, מגע, זה לא היה מקום ספציפי או פסגה של הר שנתנה לך פרספקטיבה האחרת, גם לא ספר אחד שאחריו חשבת שיותר אין מה לקרוא ולא גם לא חוויה רוחנית שלאחריה זכית לראות את האור.
        זה היה הכול, חיים שלמים, מסע ארוך שלא נגמר חוויה והוויה שהם מה שאתה, מי שאתה היום ומי שתהיה בעתיד, בהתחלה חשבת שתוכל להתחמק מזה, שאולי תצליח להחביא חלק מהדברים, שתוכל לתמרן ולמנפל אותם ובעיקר את עצמך, אבל הדרך היא חזקה מכול מעקף, הסחה ואין שום מחשבה שבעולם שתוכל להחזיר אותך אחורה באמת. אם כן הצלחת לשטות בעצמך אתה מבין מהר מאוד שצריך לחזור בחזרה ומשם החזרה כבר לא אפשרית, אתה פוגש את התודעה שלך מתערבבת אם המחשבה, מנסה לגרום לך לסטות להתבלבל, היא נכנסת לתוכה, מחשבה שמשבשת את התודעה, היא מנסה להפחיד אותך, להלחיץ אותך, להציב לפניך מראה עם דמותך, דמות מזויפת לא אמיתית, לא אתה, אלו הם השתקפות של המחשבה שלך בראי עצמך, לתודעה אין מקום היא לא משתקפת במראה, היא לא יכולה להשתקף כי היא באמת מי שאתה.

        הצבעים ישארו תמיד אותם צבעים
        אבל האנשים יכולים הם להשתנות
        רק מתוך התודעה תיוולד חברה חדשה.

      3. אני מרגיש סקרן, איך זה נגמר?
        האם עמדת בבטחון במצב הזה?
        נלחצת? התביישת במי שראית?

        (המחשבה על חוסר האינטימיות בשיחה הכתובה הזאת מקשה עליי) – אני מרגיש דו-שיח אמיתי ועם זאת כדי שלא נשכח מה שאנחנו עושים פה, העליתי לכאן משהו שכתבתי, כי שיחות אמיתיות ראוי שיהיו בהן גם צבע של דרך ביטוי של אמנות.

        אני עושה את הניתוק – מכיוון שהייתי גר במקום זה גם אם כל האנשים החיים כאן היו עוזבים אותו. אולי במובן זה המכונה הצליחה – אני מרגיש כאן בית. הכרמל, החופים של הים התיכון, המדבר, העמקים והנחלים. הייתי רוצה לגור גם בדמשק או בקהיר או בשכם תקופה, אך אין לי את האפשרות כרגע.

        אינני מרגיש כאב על ההתנהגות. ההרגשה שאני חווה כאשר אני מתבונן בהתנהגות היא של שיפוטיות על חזירות ומרוכזות עצמית. ו-ודאי שארגיש כאב כאשר אני רואה שהעולם שלי הולך ומצטמצם ונשבר.

        מקומם של הלא יהודים בארץ זו? מה הוא מקום? מה הוא “מקום של אדם”?

        ואני לצערי (עבור שיחה זאת) ולשמחתי (עבור העתיד המעניין) עדיין לא עשיתי דבר,
        אני עדיין מהרהר על הדרך שלי – שמתחילה להתגבש באופן מפתיע…
        מקווה שבקרוב גם אעשה – מעבר למילים וההתפלספות.

        זה רק מילים
        —————
        “זה רק קווים.
        זה רק מילים.
        זה רק צלילים.

        עצבות האמנים הכללית
        מתרסקת אל הסלעים…
        הגלים מכים ושוטפים.

        אושרם מואר מבעד צללית.
        קולות השיגעון הצוחקים…
        בדממת חדרי חדרים.

        אין צלילים
        ואין מילים
        ואין קווים.

        לחש כשפי החושים –
        אבקת הסוכר נופלת אל החלל.
        לבנה – כמעט, ולאט ומרשים…

        עשבי השדה בחוץ, הפשוטים –
        טיפת הגשם מתנפצת על העלעל.
        מתיזה – תנחת, מלאת רסיסים.”

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s