דלת להודו

האשכנזים הללו...

החלטתי להמשיך הלאה…בלי כיוון, רעיון ויעד ברור אבל מה שהיה ברור הוא שצריך לחזור לצעוד בדרך ולראות לאן היא מובילה. תוך שבוע ימים מרגע החלטה להמשיך הלאה מצאתי את עצמי בהודו מנסה להבין מה אני עושה פה ולאן אני רוצה ללכת.  אם היעד הוא זה שמשנה או שהדבר תלוי אך ורק בעצמך ובאיך שאתה תבחר לנהוג בכל סיטואציה. בלי לקבל הרבה תשובות לדילמות הפילוסופיות שלי… החלטתי לצאת לדרך עם הרבה מחשבות, מעט תוכניות להמשך ובלי שום מטרה ממשית מלבד הניסיון לחיות את הווה מבלי לתת לעתיד להפחיד ולעבר לעכב אותנו ולנסות להשתמש בחוסר הודאות כאתגר אישי.

ואז הגיעה הודו וכל המחשבות, הציפיות, התחושות הפכו סערה של מראות, צבעים, אנשים, תרבות אין סופית, אין סוף של אפשריות, מקומות וחוויות שעכשיו אני צריך לבחור איזה מהן אני רוצה לעצמי וכמובן לתת לאפשריות גם לבחור אותי.

 3 ימים במומביי מתוכם בעיקר הרבה קרבות הישרדות על מקום ברכבת הספיקו לי כדי להבין שבעיר אני לא ימצא את מבוקשי והחלטתי להמשיך משם לעבר הדרום למדינת קרנטאקה ולגן-עדן קטן שנקראה גוקרנה. אבל למרות שלשכב על הגב כל יום ולאכול מוזלי מדהים זה בהחלט אחלה של חוויה, החלטתי לנסות להבין את קרביה של הודו לעומק ולשם כך החלטתי לנסוע להמפי צפונה מרחק של 12 שעות באוטובוס עמוק אל עבר מדינת קרנטאקה. ואכן המפגש עם המפי  נתן לי פתח למפגש עם הודו האמיתית, נסיעה של שעה באופנוע יחד עם דדו שהוא בעלה של הבת של בעלת הגסט-האוס שלי. פגשתי אותו בבוקר אצלם בבית, משפחה פשוטה אין בעל רק אמא שנראה שהחיים או התיירים קצת עייפו אותה וטיפה הפכו אותה לסקפטית קלות, אבל משהו בפשטות ובעיקר בחיוך של הבת שלה קנה אותי ונשבתי בקיסמם וביופייה של המפי. אבל כמו שאמרתי את הודו גיליתי לראשונה בזכות דדו, בן 25 הבחור, טיפה שמנמן אבל מנחת, אבא לשתי בנות חמודות, האחת בת 3 והשנייה בת שנה וחוץ מלחייך ולעשות חיים הוא גם חקלאי רציני, 6 בריכות דגים, כמה דונמים של אורז קצת תירס וטיפל’ה פפאיה, בקיצור מעצמה חקלאית וכך גם נראה כל הנוף מסביב להמפי וסביבתה, שדות ענק של אורז שרק עכשיו החל לנבוט מוצפים במים ומשמשים לשמים כמראה ענקית, לציידן עצי קוקוס גבוהים כמו תרנים של סירות בין שדות האורז ומידי פעם צץ מרבד כותנה שהחל להלבין, עצי מנגו ערומים מפרי אבל מלאים בתשומת לב של בעליהם, כני סוכר שצמאים לאין סוף מים, מרבדים אדומים של צ’ילי חריף אשר נוצצים אל מול השמש המרצדת ואפילו זכיתי לבקר בחוות לגידול של תאנים מתוקות ובשרניות ולא זזתי משם עד שלא סיימתי לאכול לפחות שני קילו. דדו לעומת זאת בזמן שאני מתקשה לסגור את פי הפעור לנוכח השפע, הרגיש כמו מדריך תיירים ואני ניסיתי להסביר לו שאנחנו חברים, ולמרות  שבמהלך היום השתמשנו באותם חמישה מילים באנגלית כדי להתקשר האחד עם השני גילתי אדם עם חיוך ענק, לב גדול, המון רצון להיות גאה בעצמו ותרבות שהוא מאמין ומייצג אותה, דבר שהוביל מהר מאוד לעצירות תקופות בדרך וביקור ביותר בעשרה מקדשים, עצים קדושים, קצת תרומה של כמה זוזים לאיזה באבא או שניים, והרבה פרצופים ברורים יותר או ברורים פחות של מקומיים שלא כל-כך הבינו איך התגלגלתי לחיק הסיטואציה, אבל דדו חמוש בחיוך היה נחוש בדעתו לקחת אותי לכל מקום, לדאוג שאני יואכל בלי סוף וישתה קוקוס וצ’אי עד כמעט אובדן הכרה ולסיום לקח אותי לביקור מקדש שממה שהצלחתי להבין הוא מאוד חשוב אבל מה שהיה יותר חשוב הוא שבכפר הסמוך גרה אחותו ושם זכיתי למפגש עם משפחה מקסימה וחמה וכמובן למנה קדושה של צ’אי ועוד טיפה מהאוכל ההודי שכובש אותי כל יום מחדש.

זהו דדו פתח לי דלת להודו, עכשיו נשאר להחליט האם אני רוצה לפסוע לפתחה או לבחור בדלת אחרת…

נחכה ונראה…

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s