מחפש גרגר

שלא נמשיך לחפש...

תשומת לב

עבר הרבה זמן מאז כתבתי פעם אחרונה, נכון זה לא יומן אישי אבל התאריך על הפוסט הקודם שלי מראה שכבר עברו יותר מעשרה ימים, ואני כמו “שכולם” יודעים משקיען ידוע והבטחתי לעצמי שאני מנפיק פוסט כל שבוע ימים, נראה לי שזה בעיקר לשם ההתמדה ואולי גם התמיכה וכנראה הרבה בכלל הצורך לפרוק, לשתף לעניין ולהביא מחשבות טריות מראש לא אפוי לחלוטין או כמו שחלק מחברי חולקים עלי אפוי מידי.

שיגרה

פתאום מצאתי את עצמי חי יותר וחושב פחות, המדינה הכול-כך דתית הזאת נראית לי פתאום יותר ויותר נורמלית, אז מה? אם אנשים פה קמים בחמש בבוקר לסובב גלגלי תפילה או לסמן טיקה על מצחם, אז מה? אם המעמד שלך בחברה קובע איזה הזדמנויות תקבל בחיים שלך מה הסיכויים שלך לזכות לאפשרות להגשים את החלומות שלך, אז מה? אם אלפי ילדים עובדים במשק בית, מנוצלים לעיתים, מושפלים לעיתים, נפצעים לעיתים וכל זה כדי לקוות שכל זה יעניק להם את האפשרות להגיע לבית הספר הציבורי בין הגשת תה בקיוסק המקומי, ניקיון ורחיצת הכלים, סידור הבסטה המשפחתית בשוק הירקות הצבעוני בשכונה והרצון העז להיות משהו אחר רק לא הם. אז מה! אני אומר. הם חיים, נלחמים, רוצים, מוכנים לעשות הכול כדאי לקבל הזדמנות וזהו סיבה מספיק טובה להעריץ אותם ולקנא בתעצומת הנפש אדירות שהם מפגינים מידי יום כדי לשרוד את היום.

מציאות

היא מתחלפת מהר מידי מול העיניים שלי, דורשת תגובה מהירה-האינפורמציה עצומה, הרקע כמעט לא נתפס, היסטוריה נולדת, נכתבת בכל רגע מחדש, גודל הכאב כגודל ערמות הזבל, בהמות נושאת את דמעות בעליהם, העזים לא מצליחות להעז לחלום, תרנגולות שמחפשות גרגר שאולי ישכיח מהם את הענן הצחנה שמרחף מעל האדמה. שתי תלמידות תיכון יושבת על רצפה מאובקת ספק שטיח ספק חתיכת אדמה, סבתא מקופלת פנים יושבת מסתכלת אולי מנסה  לשאוף ניחוח חלומות נעוריה האבודים, שער פח חלוד ורעוע מפריד ביניהם לבין שדרת מוסכים, ריח צבע המתכת מתערבב בין נעורים, שאיפות, שעורי בית, פרנסה, עבודה, חיים ומשפחות, טירוף! כמה משפחות יש פה, כל חלל הופך לבית, כל כוך אפשרי הוא חדר שינה, סלון, מטבח ולעתים גם שירותים, מי האבא? מי האימא?, מאיפה הם באו? האם האדם באמת בוחר בחיים או שהחיים בוחרים את האדם.

עשייה

הדלי מתחת האין כיור שלנו בדירה מתמלא לאיטו לצלילי טפטוף המים מהברז הרעוע מסמן לי שבקרוב יגיע תורנו להתחיל למלא את המטרות, הסיבות והרצונות לשמם באנו לכאן, זהו בקרוב מסיימים לדבר, ומתחילים לעשות.?What is your need? השאלה הזאת נשאלת פעם בשעה ואני מרגיש כל פעם כמו סנטה קלאוס שהגיע בלי המזחלת ומקסימום יכול לעזור להם לנקות את הארובות. אין סוף למה שאפשר לעשות, המשפט הזה רץ לי בראש כל פעם שאני שואל את עצמי מה אפשר לעשות פה אבל דווקא האין סוף הזה שהוא זה שמטריד במיוחד. את מנסה לעשות רשימות בראש של מה אני יודע לעשות ולמרות שאתה יודע הרבה, אתה מצליח להיזכר בשתיים שלושה מיומנויות/כישורים  אותם אלו שתמיד קופצים לך לראש כמו הניסיון להיזכר בשיר ישראלי קליט שתמיד מוביל אותך ל”יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן….”  גם שאתה יודע זה תכלס (בלי להעליב את הביאליק) לא השיר הכי מדליק בשכונה. בתוך כל הכאוס שמתרוצץ בראש מרחף לאיטו ריח של משמעות ומוטיבציה ריח גובר שמתפשט והופך לתחושה בתוך הגוף שעוד רגע זה יפרוץ החוצה ואז נראה “מי מטפס על העצים” ומי ישיר “תודה וברכה לעבודה ולמלאכה”.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s