שלום כיתה א’

פרולוג:

לפני 21 אמא שלי היקרה, ליוותה אותי יד ביד בדרך לכיתה א’, אני מודה שבמהלך ההליכה מהבית לכיתה לא חשבתי לרגע על המושגים כמו חינוך והשכלה, שלא נדבר על משמעות של הרגע המכונן הזה בחיי מה תפקידו ואיך הוא עתיד להשפיע על המשך חיי הבוגרים. ובכלל מה אני רוצה? למה ילד בכיתה א’ שעסוק בעיקר בתיק החדש שסבתא קנתה לו, מה יש לו בקלמר ובחולצה הלבנה בלי הצאוורון שאמא שלו הלבישה  צריך להיות עסוק במחשבות על חינוך, וההשכלה, הרי הדבר כיף בלהיות ילד הוא לא לדעת ולגלות לבד.

מחשבה:

שולחים אותנו בגיל 6 לבית ספר פעם הראשונה ואנחנו לא מבינים למה, ואז כמו כדור שלג אנחנו מתגלגלים משנה לשנה, גדלים, צומחים, לומדים דבר או שניים בדרך, מגלים את המין השני, מתאהבים, מתאכזבים, סופרים, מכפילים, מפרשנים, מודדים, מורדים ולא שמים לב שמכל הפעלים הללו אנחנו מתעצבים והופכים מילדים עם תיק של צבי הנינג’ה על הגב לנערים ונערות אשר עם תיק של ערכים, תחומי עניין והרבה אופי על כתפינו. ופתאום מכל סך החוויות והתגלגלויות הללו נוצק/נוצר אדם, אפליקציה חדשה וטרייה לחברה שלנו, הוא עבר את התהליך הראשוני ועכשיו אחרי שאמרו לו במשך 12 שנה, מה ואיך לומדים, הוא רשאי לבחור את המשך מסעותיו בעצמו. הן מבחינה מקצועית והן מבחינת התפתחויות האישית שלו.

מסקנה:

אני מודה ששאלות מסוג זה מסתובבת שלי בראש הרבה שנים, אולי זו תוצאה של מאבק מתמיד של ילד אל מול המערכת, שלא תמיד ידע איך לאכול אותו ואולי זה אני שלא הבין למה בכלל המערכת קיימת ומה תפקידה, למה בכלל היא קיימת ושלפעמיים המובן מאליו ונקודת הנוחות המוכרות לנו אלו הם אשר לא מאפשרת לנו להבין את התהליכים ולראות את הדברים בפרספקטיבה חדשה ואחרת. למזלי המפגש עם בית הספר במהאדבסי, כפר בנפאל הנמצא שעה וחצי נסיעה מערבה מהבירה קטמנדו, אפשר לי להסתכל בפרספקטיבה חדשה על מטרותיה ותכליתה של מערכת החינוך הציבורית, במדינה בה רק לפני 20 שנה החליטו להקים מערכת חינוך ציבורית שאמורה להגיע לכל ילד בנפאל, אל מול מערכת חינוך פרטית משגשגת אשר מאפשרת רק לבעלי אמצעים לרכוש השכלה וחינוך, ומשאירה את העניים ומחוסרי היכולת לחסדה של המערכת הציבורית הסובלת מקשיים של תקציב, חוסר במורים, העדר מבניים, ממוצע של 55 תלמידים בכיתה ולפעמיים יותר, אחוזי נשירה גדולה של תלמידים לטובת פרנסה מול כל קשיים אלו מצליח בית הספר במהאדבסי לספק בעזרת 24 מורים ל-960 התלמידים שלו תקווה, הוא מעניק להם את התחושה ואת ההזדמנות שהם כו זקוקים לה ושאולי תצליח להוציא אותם מבוץ שדות האורז שבו הם שקועים כבר מאות שנים. בית הספר מאפשר להם לחלום על שפע ועולמות רחוקים, רק באמצעות מערכת חינוך ובתי ספר כמו זה יכולים להרגיש מיליוני הילדים העניים בנפאל שהם לא לבד, החששות, הפחדים, האהבות, והתלבטויות של הנערים ונערות בנפאל זהים לבני גילם בתל אביב והתרגשות של הורה לילד שעולה לכיתה א’ בחיפה זהה לזו של מקבילו בקטמנדו, תלמידות אשר התאהבו במוריהם יש גם פה ממש כמו אותו כדור שמככב בכל הפסקה בכל בית ספר בעולם. בית הספר מאפשר ונותן לתלמידו מזון לנפש ממש כמו שדה האורז הסמוך שמספק מזון לגוף, הצורך של ילדי קטמנדו, במערכת חינוך ציבורית איתנה הוא הכרחי ונחוץ על מנת לאפשר לכל ילד את הזכות להזדמנות ולהגשמה עצמית אפילו אם הוא בעצמו לא מאמין בזה.

Advertisements

2 thoughts on “שלום כיתה א’

  1. שמע היה מאוד חינוכי כל העניין הזה…וואלה צודק-לכל ילד מגיע חינוך ויותר נכון לכולנו מגיעה הזדמנות לעתיד טוב יותר…

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s