זבל על עירי

זבל על עירי- שכונת קלמטי
הסיור ביום שני האחרון בשכונת “קלמטי” בעיר התחיל אצלי בראש בדיוק היום. לא זה לא בגלל החגים שבלבלו אותי או המצור על וול-סטרייט שתפס אותי לא מוכן, אפילו לא שחרורו בשעה טובה של גלעד שליט לא הצליח להפוך את הימים. הייתה זאת חפיסת קיט-קט שקניתי פה במכולת השכונתית רגע לפני שבעלי החנות סגרו את הדלתות.
תוך כדי ההליכה חזרה הביתה פתחתי את החטיף וגיליתי שבשביל להגיע לחתיכת השוקולד המיוחלת אני צריך לעבור דרך 3 שכבות הגנה, הראשונה עטיפת החטיף עשויה נייר פלסטיק מודפס עם כיתוב המותג וכל המלל, השנייה שכבה של נייר עדין המגנה על החטיף מבפנים ולאחר מכן שכבה אחרונה של נייר כסף שלדעתי נועד בשביל לתת ביטחון אחרון לאותם מערבים שרוצים להיות בטוחים באיכות המוצר. האמת שבתור מערבי שכזה הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא למה צריך כל-כך הרבה נייר והשקעה בשביל חטיף שוקלד מסכן ואיך יתכן שאחרי שעברת את כל התהליך אין שום פח זבל אחד בסביבה לזרוק בו את כל מסכת העטיפות.
פתאום חטפתי פלאש-בק לאותו יום שני בקלמטי, הרמות הזבל הזרוקות ברחוב לצד נחלים זורמים מלאים בטינופת העולה על גדותיה, מפעלי מחזור שנסגרו כי הם בעצמם יותר זיהמו מאשר מחזרו, להקת עיטים ענקית שמעופפת בשמים ומחכה לטרף הבא שיגיע מתוך ערמות הענק של מפסיקות להיערם מסביב וביניהם מסתובבים אנשים אשר בתחילה נראו לי כאילו הם נוברים בזבל כדי למצוא משהו לאוכל אבל לאחר כמה דקות של תצפית גילתי שהם חיים בתוכו ולא רק זה התפקיד שלהם הוא לסדר למיין ולסדר את הזבל, לא הם לא עובדי עיירה חרוצים באוברולים עם לוגו העיר קטמנדו, ובטוח שהם לא עברו הכשרה מקצועית ובחרו במקצוע הזבל הידוע לשמצה, זו המציאות שהפכה אותם למומחים בתחום וכנראה שגם תשאיר אותם שם. למעשה העיירה בקטמנדו לא נראית באופק, התפקיד הבסיסי של מערכת מוניציפלית לא בא לידי ביטוי בשום מקום בעיר, אין שום גורם שלוקח אחריות על המרחבים הציבורים למעט המקדשים והאתרים הדתיים בהם אפשר לראות איך כאשר יש גוף העל אחריות אפשר לעשות דברים אחרת, ובכלל אני מתחיל לתהות האם המושג מרחב ציבורי קיים בתרבות הנפאלית, אחרי איך אפשר להבין שהאנשים שומרים על הבית שלהם נקי אבל הרחוב נראה כמו חירייה לפני שהפכה לפארק אקולוגי או שקר אחר. הפיתוח והגדילה של העיר בשנים אחרונות הואצו מאוד ההגירה הגדולה של תושבים רבים מהכפר להעיר הפכו את קטמנדו לפרבר אחד גדול המשתרע ברחבי עמק קטמנדו, אבל נראה שאף אחד לא הצליח ולא מצליח להכיל את מילוני התושבים שגרים בעיר הזו ויותר גרוע מזה אני לא חושב שזה עתיד להשתנות.

Advertisements

2 thoughts on “זבל על עירי

  1. איזה קטע….אני בדיוק חושב על אותם הדברים באותו הזמן, אבל מהצד השני.

    בעבודה החדשה אני אחראי ממש על התחום הזה שנקרא אריזות גמישות – לדעת להדפיס על אריזות כמו זו של החטיף שאכלת. מבנה האריזה מכיל באמת כמה שכבות – פוליאסטר שעליו מדפיסים עם דיו שהוא לא ידידותי לסביבה ואף אחד לא יודע איך למחזר אותו. מעל זה למינציה כדי להגן על הדיו שלא יברח. מתחת לפוליאסטר יש אלומיניום כדי להגן מפני נזקי חום יו.וי ושמש, ומתחת לזה שכבה של פוליאתילן – עוד פלסטיק – שזה מה שבא במגע עם האוכל כי רק לזה יש אישור של ה אפ.די איי . אני גם הייתי בהלם מכמות החומר והמשאבים שמשקיעים עבור מוצרים כל כך פשוטים וקטנים וזה באמת נורא מתסכל אבל זה החוק כרגע. מה שיותר מדאיג הוא שהעולם הולך לכיוון של יותר ויותר אריזות כאלו וכמה שיותר קטנות כי למכור מוצר גדול בחלקים קטנים יותר ו”אישיים” יותר מניב רווח גדול בהרבה ליצרן…

    כל היום אני שומע את צמד המילים “חיי מדף” ואריזות אישיות, מה שמשקף את העולם הקפטילסטי שבו אני חי כרגע…

  2. דרור זה מאוד נכון. הבעיה הגדולה היא שהנפאלים רגילים להשתמש במוצרים טבעיים (ראה צלחות החג שעשויות עלים כדוגמא) ולכן בעבר לזרוק אותם בטבע היה מעשה “טבעי” ונכון. אלא שכניסת המוצרים המערביים שינתה את העניין ועכשיו הזבל כבר אינו אורגני אבל ההרגלים נשארו אותם הרגלים – לזרוק מחוץ לבית וכו’. שווה לחשוב על מסע הסברה בנושא.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s