האוהל הוא רק סמל

זהו, נגמר הקיץ. בגד הים עוד לא הספיק להתייבש מהביקור האחרון בים, בריכת הפלסטיק הקטנה על גג הבית כבר הפכה למושבת יתושים, ואפילו המזגן פחות מתאמץ. החום נחלש ולצד השמש הופיעו עננים אפורים-כבדים, מאיימים לפרוק זעמם בדמעות עבות על פני האדמה.
ואני? איפה אני בכל הסוף הזה שבעיני הוא גם התחלה?
מנסה לסכם את הקיץ ומבין שמילים לא תמיד מצליחות לעכל את הרגש. המחשבה והרצון לפרוק על הנייר מקדימים בהרבה את הפרספקטיבה ואת הבדיעבד. קיץ שעבר מהר מידי, אבל היה כל כך מטורף, מרגש, מעצבן, אוהב, מופתע, עצור, ועוד דברים רבים שאבין עם חלוף הזמן.
מחאת האוהלים שפרצה היתה רסיס שפגע לי בלב, פיצוץ בתודעה. למרות הנסיון הראשוני שלי להדחיקה באמצעים ציניים – בביקורת על ראשיה, במחשבה שהנה שוב “התל-אביבי” מחפש משמעות ובמקום לפתוח בר חדש הוא הלך על טרנד האוהלים. טעיתי. לא הבנתי אז מה עומד בבסיסה של המחאה הזו. כמה עמוק היא צפויה לחדור מתחת לעור של כולנו, וכמה בלתי אפשרי יהיה להוציא אותה משם. התהליך היה מהיר – מעבר חזק ועוצמתי מחשיבה אינדיבידואליסטית לסולידריות וקהילתיות. מושגים שקיבלו משמעות והגדרה מחודשת, ממש כמו מושגים נוספים שיצרו לקיץ הזה שפה משלו, זכו לשכתוב בדפי הוויקפדיה, ולמעשה היו אבני היסוד להקמתה של חברה ישראלית חדשה ומתוקנת הנשענת על ערכים של מוסר, כבוד הדדי, סובלנות, ערבות ואהבה.

האוהל הוא סמל, האדם הוא המטרה. אולי במשפט הזה טמונה משמעותו של הקיץ האחרון. ביום שבו מפורקים אחרוני המאהלים ויחד איתם הקהילות, הקבוצות, החברותות והחברויות אשר נוצרו בין כותליהם. נשארים האנשים בלי הסמל. אבל אחרי תהליך תודעתי עמוק, הם/אנחנו למדנו שבמדינה דמוקרטית לאזרח יש תפקיד, ועליו לדאוג לתחזקו ולשמרו. נוכחנו שעלינו לדרוש מנבחרינו דין וחשבון עד שנקבל אותו. ואם לא נקבל – נצא לרחוב! גילינו שזה לא כל-כך קשה לקבל את אלו שחושבים אחרת מאתנו, ואפשר לא להסכים אבל בהחלט לכבד ולאהוב.
לחברה הישראלית בכלל ולאזרח בפרט יש עוד תהליך ארוך לעבור, אבל הקיץ אחרון סימן לפחות בעיני, את נקודת המפנה. לא עוד הסתכלות אל העבר בחיפוש אחר תשובה, אלא יצירת עתיד חדש לצד הגדרת והתאמתם הערכים והמושגים לימנו אנו.
המחאה והמאבק לא מתו וגם לא נמוגו. הם חיים בלבו של כל אחד ואחת מאיתנו – אנו שנחשפו לתכנים חדשים, השתתפנו בהפגנות, גרנו באוהלים, לבשנו חולצה, כתבנו, צילמנו, ניגנו, שרנו, רקדנו, פונינו, נעצרנו, ויזמנו. תפקידנו עכשיו הוא להמשיך את העבודה בקהילות, בשכונות ובחוג החברים והמכרים שלנו.
הקיץ הוכחנו לעצמנו שאפשר וצריך להשפיע, ולשנות את הדברים שמפריעים לנו. את עגלי הזיעה של מחאת הקיץ הזו, גם הגשם לא ימחה. הוא ימשיך להצמיח כאן אנשים טובים יותר.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s