איפה זה שם אותי

לא התכוונתי להפוך את הטרמפ הזה לפוליטי, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי, המחשבה לא יצא לי מראש, זה התחיל שלושה ימים קודם, תוך כדי הטיפוס שלי על מוצב/תל החרמונית, פתאום בין הנוף הפסטורלי, צבעי הירוק העזים ושלוליות הבוץ שתרם יבש, צאצאו להם שאריות של גדרות תיל שנראה שהזמן התיר את תפקידיהם והפך אותם לחלק השייך לנוף עוצר הנשימה הזה, שם לצד העמק בו כתבו גיבורים את היסטריה האישית שלהם ואחרים איבדו את התמימות בין שברי הטנקים ומחפורת חצובות בתוך הר, ניסתי לדמיין את עצמי נלחם שם, למרגלות התל מיישר קו לצד חברי לנשק, מקבל הוראות אחרונות בקשר, בידיעה שאולי אלו הם המילים האחרונות אותם אני ישמע, מחבק את הנשק חזק לחיקי, לוחץ את כדורי המחסנית לעומקה, בודק את ניצרת הרימון ומיישר מבט אל עבר פסגת התל.

נבהלתי, עצרתי במקום, רציתי באמת לברוח משם ולהוציא מראשי את המחשבה הקשה של להסתער אל הלא נודע. מה הופך ודורש אותנו כאזרחים בארץ לחזור לאותם מקומות ולדמיין את עצמנו נלחמים את מלחמות עבר, נאלצים לצעוד בין יערות זיכרון ובין גלעדים המפוזרים על אדמת הארץ אותה לקחנו בדם יזע, דמעות והרבה שכול, לא הפסקתי לשאול את עצמי האם זה היה שווה, כדאי? ברור לי שהיה נחוץ, אבל איפה זה שם אותנו, עזבו אותנו, אותי.

רגע לפני שירדתי מהטרמפ העזתי לשאול אותו, “תגיד אתה לא חושש להשקיע את כל חייך במקום זה בידיעה שאולי כל זה לשווא”

Advertisements

One thought on “איפה זה שם אותי

  1. עם מי נסעת?!
    גרמת לי לדמעות.
    בשנה שעברה עשינו ערב שיחה בערב יום הזכרון. זה חשוב שנעסוק בשאלות האלה..

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s